פסק-דין בתיק רע"פ 797/07

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא (כתארו אז), השופט ד' חשין, כב' סגן הנשיא, השופט ע' חבש וכב' השופט (כתארו אז) י' שפירא) ב-ע"פ 9159/05, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) ב-ת"פ 7252/03.

           בקשת רשות הערעור הועברה לדיון בפני הרכב על פי החלטת חברי, השופט ס' ג'ובראן.

           להלן יובאו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה.

תמצית העובדות הצריכות לעניין ותיאור ההליכים הקודמים

2.             כנגד המבקש הוגש בתאריך 19.05.1999 כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ש' ברעלי; ת"פ 3157/99( )להלן: כתב האישום הראשון), בגדרו נטען כי המבקש בנה ללא היתר קומה נוספת בשטח של 46 מ"ר במבנה בירושלים שהוא בעליו, וכן בנה שתי פרגולות בקומת הקרקע, האחת בגודל של כ-5 מ"ר והאחרת בגודל של 33 מ"ר (להלן יכונו כל אלה: המבנה החורג). נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בעבירה של בניה ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

           בתאריך 07.11.1999 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירה שיוחסה לו בגדרי כתב האישום הראשון. נוכח הרשעתו, נגזרו על המבקש העונשים הבאים: קנס בסך של 24,000 ש"ח, או 240 ימי מאסר תמורתו; חתימה על התחייבות עצמית על סך של 10,000 ש"ח להימנע מלעבור על הוראות סעיפים 145, 204 ו-210 לחוק התכנון והבניה לתקופה של שנתיים וצו המחייב את המבקש להתאים את הבניה במקום -לתכנית המתאר, לרבות הריסת תוספות הבנייה הבלתי חוקיות. ביצועו של צו זה נדחה על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד עד לתאריך 01.06.2001, על מנת ליתן בידי המבקש תקופת זמן משמעותית כדי שיפעל להשגת היתרי בניה לתוספות שבנה. המבקש הוזהר על ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים כי במידה ובתום תקופת האורכה לא יציג המבקש היתרי בניה כדין, וכן לא ייהרסו תוספות המבנה הבלתי-חוקיות - יתכן ויוגש כנגדו כתב אישום נוסף, הפעם בגין אי-קיום צו שיפוטי.

3.        בתאריך 28.11.2001, ולאחר שהמבקש לא הציג היתרי בניה כדין ואף לא הרס את הבנייה הבלתי חוקית, הוגש נגדו כתב אישום נוסף לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט מ' בן-עטר ז"ל; ת"פ 9333/01) (להלן: כתב האישום השני), בגדרו יוחסה לו עבירה של אי-קיום צו שיפוטי (שהוצא לפי סעיפים 205, או 206 לחוק התכנון והבניה), לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

           במהלך דיוני ההוכחות לפני בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, התברר כי המפקח, שערך את דו"ח הביקור במבנה מתאריך 15.07.2001, ואשר היה אמור לשמש כעד התביעה המרכזי - שהה באותה עת מחוץ לישראל. לפיכך המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום על דרך של הוספת עד תביעה נוסף בשם מוטי אוחנה, שהוא מפקח אחר ביחידת הפיקוח המקומית, אשר נכח גם הוא בעת הביקור במבנה - בתאריך 15.07.2001 (להלן: אוחנה).

           בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד נעתר לבקשה, אך קבע כי אוחנה יעיד מזיכרונו בלבד, ולא יוכל להסתמך על התרשומת המצויה בתיק החקירה, שנערכה על-ידי המפקח ששהה בחו"ל, וכי התרשומת אף לא תוצג לו במהלך עדותו. בנסיבות אלו, אוחנה לא הצליח לזכור את פרטי הביקור במבנה, ולפיכך הודיעה המשיבה כי היא מסכימה שאין בראיות שהובאו על ידה על-מנת לבסס את הרשעת המבקש, ולפיכך אין המבקש נדרש להשיב לאשמה. נוכח הודעה זו, החליט בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד, בתאריך 08.07.2003, כי המבקש איננו נדרש להשיב לאשמה, ובהתאם זיכה את המבקש מהעבירה, אשר יוחסה לו בכתב האישום השני.

4.        בתאריך 04.08.2003 הוגש כנגד המבקש כתב אישום נוסף לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (להלן: כתב האישום השלישי), שהוא מושא הבקשה שבפנינו. בגדרי כתב האישום השלישי יוחסה למבקש עבירה זהה לזו שיוחסה לו בגדרי כתב האישום השני, דהיינו עבירה של אי-קיום צו שיפוטי (שהוצא מכח סעיפים 205, או 206 לחוק התכנון והבניה) לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. השוני בין כתב האישום השני לבין כתב האישום השלישי נגע לתאריכים הנטענים שהיו נקובים בו: בעוד שכתב האישום השני התייחס לתקופה שבין תאריך 01.06.2001 לבין תאריך 15.07.2001, הרי שכתב אישום השלישי התייחס לתקופה שבין תאריך 15.07.2001 לבין תאריך 14.07.2003.

           בתאריך 12.09.2004 הכריע בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים את דינו של המבקש, לאחר ניהול הוכחות. בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד דחה את טענתו המקדמית של המבקש לפיה: "כבר זוכה" מהעבירה המיוחסת לו, בגינה הואשם כבר בכתב האישום השני (אדגיש כי הדבר איננו מצוין במפורש בהכרעת הדין, אך נראה כי טענתו המקדמית של המבקש שם נטענה בהתאם לאמור בסעיף 149(5) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ)). בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד נימק מסקנתו זו כדלקמן:

"באותו אישום [הכוונה לכתב האישום השני - ח"מ] הואשם הנ' [המבקש כאן - ח"מ] בכך שלא קיים את צו בית המשפט בת"פ 3157/99 עד יום 15.7.01 ואילו באישום הנוכחי מואשם הנ' בכך שלא קיים את צו בית המשפט מיום 15.7.01. העובדה שהנ' זוכה טכנית [מכתב האישום השני - ח"מ] מכך שלא ביצע צו בית משפט עד המועד שנקבע [בכתב האישום השני - ח"מ] אינה מאיינת את גזר הדין בת"פ 3157/99, שנשאר תקף גם לאחר זיכויו של הנ'".

           בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע בנוסף כי הוכח שהמבקש לא קיים את צו בית המשפט שניתן במסגרת גזר הדין, מושא כתב האישום הראשון, ועל כן הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו.

           בתאריך 06.01.2005 גזר בית המשפט הנכבד לעניינים מקומיים את דינו של המבקש, והשית עליו את העונשים הבאים: קנס בסך של 6,000 ש"ח, וחודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים (כאשר התנאי שהמבקש לא יעבור עבירה נוספת של אי-קיום צו שיפוטי). כמו כן נקבע כי צו ההריסה יעוכב עד להכרעה בערעור, ככל שיוגש כזה.

           על פסק דינו זה של בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד.

5.        טענתו המרכזית של המבקש בערעורו הנ"ל היתה כי שגה בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד בכך שדחה את טענתו המקדמית לפיה "כבר זוכה" מהעבירה שבה הואשם. לשיטת המבקש שם, מדובר באישום נוסף ביחס לאותו מעשה בגינו כבר זוכה במסגרת הכרעת הדין, מושא כתב האישום השני.

           בית המשפט המחוזי הנכבד חילק את הדיון לשתי שאלות, אותן ניסח כדלקמן:

"האחת, האם ניתן לשוב ולהגיש כתב אישום נגד נאשם בגין אי-קיום צו שיפוטי, לאחר שהוכרע דינו בכתב אישום קודם, כאשר ההבדל היחיד בין כתבי האישום נוגע למועדי הפרת הצו. תשובה חיובית לשאלה זו תובילנו לשאלה השנייה, והיא האם כך הדבר אף כאשר הנאשם זוכה מכתב האישום הראשון" (ההדגשות במקור - ח"מ).